משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:ז׳

7 לפי כתב-יד קופמן

8 השוחט לנוכרי שחיטתו כשירה – אמנם השוחט לנכרי אינו שוחט לשם מצווה, ומן הסתם גם אינו מקפיד על פרטי ההלכה, ולכן יש לחשוש שמא לא הייתה השחיטה כשרה, בכל זאת השחיטה כשרה לדעת תנא קמא. להלן נציע אפשרות אחרת להסבר החשש. רבי אליעזר פוסל – שמא לא הקפיד על הפרטים. אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה – חצר כבד הוא תוספת לכבד. במסכת יומא משנה, יומא פ"ח מ"ו יש מחלוקת האם מותר לאכול חצר כבד ביום הכיפורים. נראה שהיה מקובל שאכילת "חצר הכבד" היא תרופה לנשיכת הכלב איור 7. מלשון המשנה לא ברור במה נחלקו חכמים ביומא. לפי פשוטה המחלוקת היא בדבר תקפותה של התרופה, או שמא הם חולקים על השאלה הכללית יותר של ריפוי באכילה ביום הכיפורים. הבבלי מגדיר זאת "באלו אין בהם משום רפואה" יומא פד ע"א, מכאן שהמחלוקת היא האם התרופה עוזרת. לדעת חכמים התרופה אינה יעילה ולכן אסורה, וייתכן שנחלקו האם ראוי לאכול טרפה לשם תרופה זו שספק עוזרת וספק אינה עוזרת. הירושלמי מספר על גרמני, עבדו של רבי יהודה נשיאה, שנשכו כלב שוטה ואכל חצר כבד ו"לא נתרפא מימיו" יומא פ"ח ה"ה, מה ע"ב. משמע שלא מת, אך נותר בעל מום. הירושלמי רואה בכך הוכחה לפקפוק בתרופה, ואולי זו דווקא ראיה לכוחה להציל נפשות, אם כי לא לרפא לחלוטין. בספרות הרפואה ההלניסטית-רומית הכלב מופיע כחיית מרפא, והכלב עם הנחש הם בני לווייתו של אל הרפואה ושל הרופא ומסמלים אותו. אלא שכאן מדובר לא בסמל כללי אלא ברפואה ספציפית. כאשר יהודי שוחט בהמה כדי לרפא מבשרה את הנכרי ודאי הוא מתכנן למכור את יתר הבשר ליהודים אחרים. פסולה שהמחשבת הנכרי – ב-מ, מל, מפ ועוד "סתם מחשבת נכרי", לעבודה זרה – האיסור של רבי אליעזר אינו נובע מחשש שהיהודי לא הקפיד על שחיטה כהלכה אלא מחשש שהנכרי חשב על הקדשת השחיטה לעבודה זרה. המשנה מניחה שאם יהודי שחט לנכרי הרי שמחשבת הנכרי פוגמת בשחיטה, אף על פי שהשוחט הוא יהודי.

9 אמר רבי יוסה קול וחומר הדברים – רבי יוסי מכיר את ההלכה, מתעלם מדעת רבי אליעזר ומסיק מסקנה עקרונית מדעתם של חכמים: מה אם במקום שהמחשבה פוסלת – כלומר במוקדשין – אם אדם הקדיש בהמה לקרבן מסוים מחשבתו תופסת, ואם שינה ממחשבתו הראשונית הקרבן נפסל, כך גם אם התכוון לאכול את הקרבן אחר הזמן כנותר או כפיגול פסל את הקרבן, אין הכל הולך אלא אחר העובד – ובכל זאת מי שפוסל את הקרבן אינו הבעלים המקריב אלא הכוהן המתכונן לאכול בעברה, מקום שאין מחשבה פוסלת – כלומר בחולין – בשחיטת חולין מחשבת פיגול או נותר אינה פוסלת, אבל אם שחט יהודי את הבהמה לשם עבודה זרה ודאי השחיטה נפסלת המשנה הבאה, לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט – לדעת רבי יוסי מקל וחומר זה ניתן להקיש שרק מחשבת העובד פוסלת את הקרבן ולא מחשבת הנכרי שבשבילו שחטו את הבהמה. הקל וחומר הוא חלש וניתן לדחותו, שכן בחולין אין כלל נותר או פיגול ורק לכן אין מחשבה כזאת פוסלת את בשר החולין. רבי יוסי מנמק אפוא את דעת חכמים.

10 נושא זה של פסילת קרבן בגלל מחשבה של הכוהן נדון בזבחים פ"א מ"ד, ועסקנו בו במקומו. בסוף פרק ד שם שנינו: "אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד" מ"ו. לכאורה אפשר להבין שאלו דברי רבי יוסי במשנתנו. תנאי בית דין הוא שהזביחה הולכת אחר מחשבת הזובח היהודי במקרה זה. ברם אם כך אין בדבריו נימוק לדעתו המיוחדת. אדרבה, גם הוא דורש מחשבה. רמב"ם פירש שמשפט זה הוא עיקר דבריו, ויש להבינם באופן זה: בעלים שלא חשבו אף אחת ממחשבות אלו כשר, שכן המחשבה הולכת אחר השוחט. ברם בראשית דברי רבי יוסי אין כלל הדגשה שהוא מדבר על הבעלים או על השוחט, ועיקר חידושו של רבי יוסי חסר מן הספר, ואין להכניסו לדבריו. אם כן אפשר שהמשפט נאמר בעיקר לגבי עבודת הקודש וחוזר לדברי חכמים ולכל ארבעת הפרקים הקודמים במסכת זבחים שתנאי בית הדין הוא ש"המחשבה" הפוסלת בקרבן היא מחשבת העובד, ומי שאינו עובד אינו יכול לפגל את הקרבן או לפסלו. כלומר אם מישהו אחר אכל אותו אחר זמנו, אין הקרבן נפסל רטרואקטיבית כפי שדנו בנושא בסוף פרק ב בזבחים.

11 התוספתא חוזרת על כל האמור במשנה ומוסיפה: "לעולם אין הכל הולך אלא אחר השוחט, שהשוחט מתכוין לשם חטאת, והבעלים מתכונין לשם עולה. השוחט מתכוין לשם עולה, והבעלים מתכוונין לשם חטאת, לעולה/לעולם אין הכל הולך אלא לאחר השוחט" זבחים פ"ה הי"ג, עמ' 487. התוספתא מסבירה אפוא ש"העובד" הוא השוחט ולא הבעלים, ומסבירה שהמימרה של רבי יוסי אינה עוסקת במשנתנו אלא בזבחים.

12 הבבלי מצביע על כך שהנחה זו שנויה במחלוקת: "דתניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין" זבחים מז ע"א. ואכן ראינו שם שגם במשנת זבחים אפשר שחכמים חולקים על "תנאי בית הדין" רבי יוסי?. אנו העדפנו לראות במשפט התנאי את דברי הכול, ואם כן התנאי אמנם אינו של רבי יוסי אך יש חכמים של משנת זבחים החולקים עליו. הבבלי ממשיך להתחבט בנושא, אך כפשוטם של דברים לפנינו מחלוקת. רבי יוסי מביא נימוק של קל וחומר לדעת רבי אליעזר, והנימוק כמובן מאוחר לדברי רבי אליעזר עצמו.

13 הבבלי אינו מביא מקור תנאי מפורש למחלוקת האם הולכים אחר דעת העובד או אחר דעת השליח, אך נראה שניתן ללמוד על המחלוקת ממשנתנו חולין, שכן חכמים חולקים על רבי אליעזר. אמנם טעמם של חכמים לא נמסר, ואפשר שהם מסכימים שהכול הולך אחר דעת העובד, אלא שחולקים על ההנחה שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה. מכל מקום קרוב להניח שהם חולקים על הנימוק שמביא רבי אליעזר.

14 אם כן מחלוקת תנאים היא האם המחשבה הפוסלת היא מחשבת העובד השוחט – השליח או מחשבת הבעלים. רבי יוסי מביא שני נימוקים להלכה שמחשבת העובד קובעת. בחולין זהו קל וחומר ובמשנת זבחים זהו תנאי בית דין. מטיבם שני הנימוקים סותרים זה את זה, שכן אם יש קל וחומר למה צריך "תנאי", שהוא מעין הליך חוץ-משפטי ומחוץ להיגיון ההלכתי. אלו שתי מסורות, ודומה שאף אחד מהנימוקים אינו משכנע. העמדות השונות נקבעו מטעמים שאיננו יודעים ולא נמסרו. מאוחר יותר התנאים מנסים למצוא להלכה הקדומה נימוקים שונים, אך אין הם רואים בנימוקים אלו בסיס ממשי אלא מסגרת ספרותית בלבד. אפשרות אחרת היא שלפנינו שתי עמדות חולקות תרי תנאי אליבא דרבי יוסי.

15 מכיוון שכך אנו רשאים לשער טעם אחר להלכה. לדעתנו השאלה היא שאלת הדמוקרטיזציה של המקדש. חכמים עמלו להדגיש שהמקדש הוא של ישראל, הכוהנים הם שליחי ישראל ועושים את דבריהם. לעומת זאת הצדוקים ראו במקדש מוסד השייך לעובדיו ומשרת כמובן את כלל ישראל. מי שסובר שהבעלים האמִתיים הם הישראלים המביאים את הקרבנות סבור שמחשבתם פוסלת, ומי שמעניק את הכוח והמשקל לכוהנים רואה בהם את מבצעי העבודה וממילא הם הפוסלים או המכשירים ומעשיהם קובעים, ולא דעתו של מי שהביא ומימן את הקרבן.

16 נסיים בדברי המדרש: "תני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהן, והכהן שוחט ומקבל. אף על פי שהבעלים יושבים ומחשבים כל היום, אין הכל הולך אלא לאחר השוחט" ויקרא רבה, כב ז, עמ' תקיז. כאן ההלכה של חכמים מיוחסת לרבי ישמעאל, והוא "חכמים" החולקים על רבי אליעזר.

17 השאלה מחשבתו של מי פוסלת קרובה לשאלת שליח לדבר עברה. ניתן להגדיר את הכוהן כשליח, ואזי אם מחשבת הכוהן ומעשיו פוסלים הרי שהכוהן הוא בבחינת שליח לדבר עברה. בדיני מעילה שימוש בשוגג ברכוש המקדש נקבע שמחשבת הבעלים קובעת ולא מחשבת השליח משנה, מעילה פ"ו מ"א, לעומת זאת בנזיקין נקבע שאין שליח לדבר עברה. יש מקום לתור אחר תפיסה משפטית כוללת של מוסד השליחות, ברם לפי דרכנו הדיון התנאי לא עסק בשאלה משפטית כללית כזאת ולכן גם אנו רשאים לדון בה רק בהקשר האמוראי שבו גובשו תפיסות משפטיות כאלה, ולא כאן המקום לדיון זה.

18 הסברנו את המשנה בעקבות העדות הפנימית שבה, סביב שאלת מחשבת עבודה זרה. ברם גם הצבענו על אפשרות להעמיד את המחלוקת סביב שאלה אחרת: האם השוחט שלא לשם אכילת יהודים מקפיד על כללי השחיטה. המשנה עצמה לא העמידה כך את עצמה, אבל בתוספתא מצוי רמז לאפשרות פרשנית זו. התוספתא פותחת בדין השוחט לעבודה זרה, וקובעת שאסור לאכול כאילו זבח לזבחי מתים תוס', פ"ב הי"ג, עמ' 502. אגב כך אנו שומעים על מעשה של תערובת של שחיטה כשרה והזאת דם לעבודה זרה להלן במשנה הבאה. לאחר מכן התוספתא שונה דין במי ששוחט בהמה טמאה בעזרה, ולאחר מכן: "השוחט לרפואה, לאכילת גוים, ולאכילת כלבים, אסור בהנאה. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר והמעקר שחיטת נכרי, מותר בהנאה" תוס', פ"ב הט"ו, עמ' 502. אין כאן בעיה של מחשבת עבודה זרה ואף על פי כן השחיטה אסורה, כנראה בשל החשש שלא הקפידו על פרטי השחיטה, או אולי יש לנסח שהשחיטה לא נעשתה לשם שחיטת מצווה. זאת בהתאם לאותה תפיסה הרואה בשחיטת חולין מעשה קודש חלקי. נמצאנו למדים שנימוק המשנה עצמה אינו מגוף המחלוקת, שהרי יש למחלוקת גם נימוק ובסיס אחר.

19 אם כן נמצאנו למדים שבמשנה רבדים מספר:

20 א. ההלכה מחלוקת

21 ב. נימוק להלכה מדור יבנה ובתוספתא נימוק אחר

22 ג. נימוק לנימוק שני נימוקים סותרים מדור אושא בשם רבי יוסי.